והנה שאלה לו את מי אעלך לך, ושאול אמר שיעלה את שמואל הנביא, וידוע שהיה שמואל נודע לנביא לה׳ בכל ישראל, ואפלא מרלב״ג שכתב שחשבה האשה שהיה שמואל אחר לא שמואל הנביא. והנה בענין הקסם הזה ואיך ראתה האשה את שמואל ונשמעו דבריו נמצאו לחכמים ז״ל דעות:
האחת שהיה מעשה האוב כזב ודברי התולים, ושחס ושלום שיעלה שמואל מקברו ולא דבר כלל, אבל האשה עשתה כל זה ברמאות, כי היא מיד הכירה את שאול ועשתה עצמה כאלו לא ידעו להראות כי חכמתה גלתה זה אליה, ולכן צעקה למה רמיתני ואתה שאול להורות כי במה שעשתה באוב הכירה זה, וזה היה מתחבולתה לפי שהיא הכירה את שאול וראתה אותו נבהל וחרד, והיה ידוע בכל הארץ שביום המחרת תהיה המלחמה, וכל ישראל היו בפחד גדול כי ידעו מה שעשה שאול שהרג את כהני ה׳, והיו כל ישראל יודעים שנגזרה גזירה על שאול שיקרע ממנו מלכותו בעבור שלא שמע דבר ה׳ בעמלק, והיו גם כן יודעים שמשח שמואל את דוד וכי הוא ימלוך אחרי שאול, ולהיות כל זה מפורסם בישראל הסכימה האשה להתנכר בשאול ולומר שהיתה מעלה את שמואל ושראתה אותו, ושהוא הודיעה שהשואל היה שאול והיא מעצמה אמרה הדברים כלם בשם שמואל, כי שאול לא ראה כלל ולא שמע דברים אבל האשה אמרם, ומה שאמר הכתוב ויאמר שמואל אל שאול, הם דברי האשה שספרה שהיה מגיד זה שמואל והוא כזב, ולכן אמרה וה׳ סר מעליך ויקרע ה׳ את הממלכה מעליך ויתנה לרעך לדוד כאשר לא שמעת וגו׳, שכל זה אמרה מלבה כפי מה ששמעה והיה מפורסם בישראל, ואמרה שמחר יהיה הוא ובניו וישראל ביד פלשתים מדרך הסברא, שבהיותה יודעת שמחר תהיה המלחמה והיו האויבים עם רב דמתה ושיערה שזה יהיה כן, ושאול התפעל מדבריה בחשבו ששמואל היה מדבר אליו, הנה הדעת הזה הביא רב שמואל בן חפני גאון ז״ל. ועם הסברא הישרה יראה שזה אשר אמר לא יסבלהו הכתוב, והוא סותר לדברי חז״ל ובלתי מסכים אל הסברא הנכונה. אם כפי הכתוב שאומר בפירוש ויאמר שמואל אל שאול ולמה הרגזתני לעלות וגו׳, וספר הכתוב שהיה שאול אומר צר לי מאד וגו׳, והיה שמואל משיב ולמה תשאלני וה׳ סר מעליך ולא תלה כל זה בדברי האשה, אבל העיד הכתוב ששמואל אמרו כמו שהעיד על דברי שאול. והוא גם כן סותר לדברי חז״ל שהאמינו במציאות מעשה האוב ואמרו במסכת סנהדרין פרק ד׳ מיתות
(סנהדרין ס״ה:) בעל אוב זהו המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי הידים ומשמיע קול נמוך, שנאמר
(ישעיה כ״ט ד׳) והיה כאוב מארץ קולך. ועוד במדרש שמואל (פרשה כ״ד) אמרו ג׳ דברים נאמרו במעלה אוב, המעלהו רואהו ואינו שומע, מי שצריך לו שומעו ואינו רואהו, מי שאינו צריך לו לא שומעו ולא רואהו. ואמנם שהסברא לא תסכים עליו מבואר, כי היה שאול חכם חרשים והיו עמו תמיד אנשים חכמים וידועים יודעים באוב וידעוני, וכמו שאחז״ל
(סנהדרין י״ז ע״א) שהיו כל הסנהדרין יודעים המעשים האלה כלם, ואיך יטעה בזה ואשה סכלה יונהו וישבש דעתו בתחבולה כזאת? ואם שאול לא ראה ולא שמע כלל למה נפל מלא קומתו ארצה? ואמר הכתוב ויירא מאד מדברי שמואל והנה הוא לא שמע דבריו, ואיך נפל בשביל דברי האשה? והנה פעמים רבות שמע כדברים האלה ולא נפל ארצה, ואיך ידעה האשה ההיא כל העתידות ההמה בכח המשער אשר לה ונתקיימו כלם? ומי הגיד לה הדברים אשר דבר שמואל לשאול בינו לבינו? סוף דבר השכל לא יסבול הדעת הזה:
ואמנם הדעת הב׳ הוא שהאשה הגידה העתידות האלה והחיה את שמואל והעלה אותו מקברו בגוף ונפש, אכן לא היה זה בכח האוב כי אם שהבורא יתברך החיה את שמואל כדי שיספר לשאול הקורות העתידות לבוא עליו, והאשה לא ידעה בכל אלה על כן נבהלה וצעקה בקול גדול, ושלכן אמרה אלהים ראיתי עולים מן הארץ שהכירה שלא היה ענין זה כמעשה האוב כי אם דבר אלהי לא תושג אמתתו, וזהו דעת רב סעדיה ורבנו האיי ז״ל ואליו נטו קצת מחכמי הנוצרים. וגם זה הדעת רחוק, כי אם היה רצון האל יתברך להודיע לשאול קץ הפלאות למה לא אמרו אליו על ידי החלומות ועל ידי האורים והתומים או בידי הנביאים? ונצטרך לתת השפע בידי המכשפה הזאת, והפסוקים גם כן לא יסכימו בזה, כי הנה שאול הלך לבקש על זה מאת האשה ההיא, יורה שהיה יודע שהיא תודיע העתידות בחכמתה, והיא גם כן שאלה את מי אעלה לך? ויורה שהיה בידה להעלות כל מי שירצה, ואם נאמר שלא היתה יכולה להעלות נביא ה׳, הנה אם כן כאשר אמר שאול שתעלה לו את שמואל איך לא אמרה האשה אינני יכולה עליו לפי שרוח ה׳ דבר בו? והנה האשה לא צעקה על היות הדבר אלהי נסיי כי אם על היות השואל שאול, וכמו שאמרה למה רמיתני ואתה שאול, אבל כל זה הוא בדייה ודבר שאין בו אמת:
והדעת הג׳ הוא מה ששמעתי בשם גדול מחכמי הנוצרים אגושטינ״ו, שאמר שלא עלה שמואל כלל אבל עלה שד בדמות שמואל, והוא באמת דעת זר, כי איך קראו הכתוב אם כן שמואל? ואם העלאת שמואל היתה בלתי אפשרית כי אם העלאת שד, למה אמרה האשה את מי אעלה לך ושאול אמר את שמואל? והנה לפי האמת לא יעלה שמואל כי אם השד בדמותו, ומה הצורך שיבא בדמות אחד משיבא בדמות אחר? אחרי היות העולה והמגיד שד ולא שמואל, ואיך יאמר השד ומחר אתה ובניך עמי? ושאול ובניו לא יהיו עם השדים, אבל זהו באמת דעת בטל מפאת עצמו:
והדעת הד׳ הוא הנמצא לאחרוני המחברים, ורלב״ג האריך בו בספרו מלחמות ה׳ במ״ב, ובפירושו לזאת הפרשה אמר שעל דרך האמת לא הגיע משמואל דבור לשאול, אבל היה זה כלו מפעולות הדמיון, ועם התבודדות דמיון שאול והתעוררותו על מה שדבר אליו שמואל פעמים רבות שקרע ה׳ את הממלכה מעליו ונתנה לרעו, ומה שהיה רואה מהצלחת עניני דוד ושהיה הש״י עמו היה משתקע כ״כ בדמיונו שהיה נדמה אליו הענין ההוא אשר יחשבהו וידמהו כאלו נאמר אליו, וזהו הקול נמוך שהיה שומע השואל כאוב מארץ קולו, שהוא כולו מפעל דמיונו והתחזקותו בהתבודדות, וכמו שיקרה לחולים או חלושי השכל שבהתחזק דמיונם יראו דברים בעיניהם כאלו הם מחוץ, ולכן אמרו (כמ״ש פר׳ כ״ד) שמי שהוא צריך לו הוא השומע הדברים, והמעלה אותו רואה ואינו שומע, וזה בהיותו מתבודד במי שיעלה, וכאלו הדמיון החזק ההוא ישים המעלה כאלו רואה מה שאינו מחוץ, וישים השואל והצריך לו כאלו שומע מה שאינו קול מוחש מבחוץ, והאנשים האחרים אשר שם לא יהיו רואים ולא שומעים לפי שלא יטרידו בזה דמיונם, ושהאשה הבעלת אוב בהיותה מתבודדת ומחשבת באיש ההוא ששאל שתעלה לו שמואל עלה בלבה שהוא שאול, ולכן צעקה ולמה רמיתני ואתה שאול, לא שראתה דבר מוחש באמת. והרמב״ם ז״ל גם כן הוא מזה הדעת, שחושב שכל זה מפעל הדמיון ושאין בו השגה חושיית לא בראות ולא בשמע כלל, ראה דבריו שאמר שמעשה האוב הוא בהקשת זרועותיו ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלט בדברים ידועים אצלם אחר שיקטיר קטרת ידועה אצלם, עד שישמע השואל כאלו אדם מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים כאלו הם מתחת הארץ בקול נמוך, ואינו נכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו, ע״כ כוונת הרב, שכל הענינים האלה הם דברי התול ושההודעה והקול הוא מפעל הדמיון, ולכן אמר כאלו איש מדבר עמו, ואמר ואינו דבר ניכר לאוזן אלא במחשבה, יורה שכל זה הוא ענין מדומה כדברי רלב״ג. וגם הדעת הזה מרוחק הוא מאד מן האמת, כי כל האדם בריא בכחותיו יבדיל בין הדבר המוחש והמדומה, ומי שלא יבדיל בו ויחשוב שהדבר אשר יעשה דמיונו הוא מוחש לאזנו הנה הוא מעורבב השכל, כמו שהאנשים אשר להתגברות דמיונם ידמו שיראו דברים שאינם מחוץ אינם שלימי השכל אבל הם חולים מאד וחסרי הכחות, ואם שאול היה זה דרכו שחשב ששמע מה שדמה, הנה עשינו אותו בעל מום וחסר השכל, עד שלא יוכל להכזיב בדמיונו, והוא היה יועץ וחכם חרשים ובריא אולם וכל היום חטאתו נגדו תמיד, והיה מחשב פעמים הרבה במה שנגזר עליו ובהצלחת דוד, ועכ״ז לא היה חושב שישמע קול מדבר אליו בהיותו מפועל הדמיון, וגם שנודה שהתפעל כ״כ שנדמה לו ששמע קול ולא שמעו, האם יסבול שכל שהתגבר עליו הדמיון עד שנדמה לו ששמע קול מה שאינו כן ושהרגיש בו חתוך דברים והיה בו שאלה ותשובה? הנה זה לא ישוער כי אם בשוטה משוגע איש הרוח שנפסד שכלו עליו הפסד גמור. וגם לפי דרך הדעת הזה לא היה צריך שאול לבעלת אוב ולא יאמר אליה קסמי נא לי באוב, ובכל מקום יוכל להתבודד בדמיונו ולמה יצטרך להעלות לו שמואל? ואיך יעיד הכתוב שדבר שמואל אל שאול בהיותו בחלוף האמת? ולמה נפל שאול מלא קומתו ארצה בשמעו הדברים הנדמים אליו בכל עת? ואיך נודעו שם כל הדברים העתידים ונתקיימו? הזה כלו מפעל הכח המשער? ומי יהיה המונע שינצח עתה שאול כמו שעשה פעמים הרבה גם אחרי הגזירה שנגזרה עליו? סוף דבר הדעת הזה היא מכזבת הכתובים סותרת לדברי חכמינו ז״ל והיא גם הפך המוחש והנודע, אבל מאשר החכמים האלה לא ידעו באותה חכמה דבר ולא ראו מעשה האוב הכחישו ענינו, וגם מציאות השדים כלו כחשו מאשר לא נפלו עליהם בטענות שכליות, עם כל פרסומם אצל כל אנשי הישוב ובעלי התורות כלם, ועם כל מה שיורו עליהם כתובי התורה ומאמרי חכמינו ז״ל, וכדי להתחכם באו במהמורות בל יקומו ליחס הענינים האלה כלם אל פעולות הדמיון, והוא בלי ספק הכחשת המוחש והמפורסם אצל הכל אשר ראו שימנה מכלל המחויב, ושהיתה החכמה הזאת בימי קדם, ולכן הזהירה התורה עליה בהיות בתוכם הנבואה האלהית, אמר
(דברים י״ח י״א) לא ימצא בך וגו׳ ושואל אוב וגו׳ נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך השם אלהיך אליו תשמעון, והנביא אמר
(ישעיה כ״ט כ״ד) והיה כאוב מארץ קולך, ולכן בהיות שאול יודע האמת ושהוא ביער האובות והידעונים מהארץ לשלא ימשכו ישראל אחריהם, הלך לשאול באוב ואמר אל האשה קסמי נא לי באוב והעלי לי את אשר אומר אליך, והיא הודת בדבר ואמרה אליו
את מי אעלה לך, יורה שהיה זה אפשרי אצלה כי היה מציאות השדים אין ספק אצלם בימים ההם, והיו המלאכות ההם מהאוב והידעוני והקסם דבר מפורסם ביניהם במה שאין בו ספק, ואיך נכחיש המעשה הזה? ועוד היום העידו אנשים חכמים וידועים אשר ראו אנשים ידעו להקים ולהעלות אנשים הרוגים על ידי חרב לשמור את בהמתם בלילה וישמרו אותם, וכל זאבי יער סביבותיהם ולא יגעו בהם וההרוג הולך סביבם ומצילם, עם שזה רחוק בעיני האמנתו, אבל כבר יעידו על ענינים אחרים יוצאים מהמנהג הנהוג הטבעית ויותר זרים מזה:
ואמנם ענין האוב ואיך העלה האשה את שמואל, הנה הוא אצלי בנוי על הקדמות: האחת שבמות האדם
(קהלת י״ב ז׳) ישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ועם היות הפרש רב בין נפשות האנשים הנה גופותיהם וחומרם כמות זה כן מות זה, ולכן
(איוב כ״א כ״ו) יחד על עפר ישכבו ורמה תכסה עליהם: ההקדמה הב׳ שהשדים מציאתם אמתי ושהם יודעים העתידות באופן מה. וכבר הסכימו על זה חכמינו ז״ל (
חגיגה פרק ב׳ דף ט״ז ע״ב), באמרם שיש בהם דברים כבני אדם וענינים כמלאכי השרת, ומהדברים אשר בהם כמלאכי השרת הוא שיודעים העתידות. וכן הסכימו על זה חכמי הגוים כלם, והביאו החכם טומא״ש בספרו אשר קרא שיקונד״א שיקונד״י: ההקדמה הג׳ שיש לשדים יחס ותאוה לגופות האנושיים ויתיחדו בהם, ואין ענין חכמת הקסם כי אם ביחד כח השדים וביחסו אותו אל גוף מגופות המתים כאלו הוא רוח אותו גוף ונפשו, כדי שבאותו חבור הנראה והמושג אל הפועל אותו יראה גוף תחת הארץ כאלו הוא עולה מן התהום מבטן האדמה למעלה באותה צורה ותאר ומלבושים שהיו לו, ואין זה מושג כי אם לפועל האוב בכח החכמה ההיא, ועם זה יעשה שיגיד הדברים העתידים. וכבר כתבו חכמינו ז״ל (
ברכות ו׳ ע״א גיטין פרק ז׳ ס״ח
חולין ק״ה ע״א) דברים ואמתו כל זה, אם לא שאמרו שהשדים ההם מכזיבים, ולכן היתה אותה הודעה אסורה ותהיה ההודעה הנבואיית שלימה כפי אמותה ושלימות הפועל אותה. ואחרי ההקדמות האלה אומר שהקסם אינו פועל לדעתי בנפש האיש השלם אחרי מותו, וחלילה שנפש שמואל הנביא הצרורה בצרור החיים את השם תוכל הבעלת אוב להשיבה לעפריותה ולהסר אותו מעדנה, וכל שכן על ידי כישוף וכח הטומאה, וגם כי אז תהיה זה תחיית המתים או בריאה והוייה חדשה ולא קסם, אבל היה הענין לבד התיחדות כח השד בגוף האיש המת לבד, ולהיות גוף שמואל (אחרי הפרד ממנו נפשו האלהית) דומה לגוף כל איש אחר, כמו שבא בהקדמה הראשונה, לא היה מהבטל שהבעלת אוב יעלה אותו, רוצה לומר שבחכמה תייחד כח השד אל גופו ותדביקהו בו, כי זהו אמתת הקסם כמו שבא בהקדמה השלישית, ומאשר השד ידע העתידות ויגידם היה אפשר שעל ידי האוב יודעו העתידות, כמו שבא בהקדמה השנית, ושישמעם לבד האיש הצריך אליהם כדבריהם ז״ל, ולכן הבעלת אוב הגידה לשאול הדברים הנסתרים אשר קרו לו והעתידות לבוא עליו, והגוף הזה קרא הכתוב שמואל, כמו שאמר
(בראשית מ״ט ל״א) שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, וידוע שהגוף הוא הנקבר ולא הנפש, ונקרא בשם אברהם אשר היה לו בחיים. והנה אמר לו למה הרגזתני לעלות, לפי שעם היות הגוף נעדר ההרגש, היה התיחדות השד בגוף הזה שהיה מקדם מעון לשכינה רוגז אליו וחמה רבה, ולכן אמר זה כאלו הגוף היה מתרעם לאותו התיחדות, וידמה שתהיה ההודעה יותר קרובה אל האמת בהיות כח השד מיוחד ודבק לגוף אדם היותר מיוחס לשואל המבקש הידיעה, ולכן אמרה האשה לשאול
את מי אעלה לך, כי כפי הגוף העולה מתיחס אל האיש הצריך לו, כך תתאמת יותר ההודעה, ולזה אמר שאול שתעלה לו שמואל, שהוא היה בעודו בחיים חייתו היותר נודע בעניניו, ולכן האוב בגופו יגיד יותר בשלמות כמו שהיה שהגיד לו העבר וגם העתיד לבוא עליו. ואמרה אעלה, אין הכוונה שתעלה מהקבר אותו גוף כי אם שתעלה אותו בקסם להיותו כלי להודעה ההיא כאשר עלה על דעתו. ועם מה שכתבתי בזה הותרו הספקות אשר בזאת ההודעה, כשנאמר שהיא בכח השד, ושלא חל על נפש שמואל חלילה כי אם על גופו, ושהשד הוא היודע הדברים העתידים ומגיד אותם, ושלא באה הנבואה על נפשו של שמואל אחרי המות, כי לא היה זה כי אם מהודעת השד, ואמנם הקול והדבור הוא מבלי דבור הגוף המת, ולהיותו נקבר תחת הארץ ונעדר הכחות והיה לבד בכח השד היה קולו נמוך, וזהו אמרו
(ישעיה כ״ט כ״ד) והיה כאוב קולך: אמנם חכמינו ז״ל במסכת שבת (פרק כ״ג קנ״ב ע״ב) אמרו, שאל ליה ההוא מינאה לר׳ אבהו אמריתו נשמתן של צדיקים גנוזה תחת כסא הכבוד אובא טמיא היכי אסקיה לשמואל בנגידה? אמר ליה התם בתוך שנים עשר חדש הוה, דתניא כל שנים עשר חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר שנים עשר חדש גופו כלה ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. והוא דרך אחר בזה ששמואל בגוף ונפש העלה באותו זמן הבעלת אוב, והוא רחוק אצלי מהצדדים שהעירותי, והותרה במה שאמרתי השאלה השלישית: